יגאל מירון נולד בשנת 1940. חבר קיבוץ איילת השחר, למד פיסול אצל רודי להמן ומיכאל גרוס. תולדות האמנות למד אצל גיל מוזס, למד הדפסי נחושת ורישום אצל אברהם אילת ומורפולוגיה אצל פרופסור ארטור גולדרייך. בוגר המכון לאומנויות באורנים, כולל הסמכה להוראה בבית ספר תיכון וחטיבת ביניים, חבר צוות ההיגוי של אירועי תל-חי. הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות וסימפוזיונים, פסליו מוצבים בארץ ובעולם ונמצאים באוספים פרטיים, בגלריות ומוזיאונים בארץ ובחו״ל. יגאל מירון תמיד עסק במציאות הישראלית על כל מרכיביה וקשייה; בקיומו של העם היהודי – בעברו, בהווה שלו ובעתיד הצפוי לו. האמנית נאוה הראל-שושני, שאצרה בין השאר את התערוכה האחרונה של יגאל מירון בשנת 2018 כתבה: "בשנות האלפיים פיתח מירון שיטה להפיכת דו ממד לתלת ממד, באמצעות כיפוף החומר שמגלם בתוכו את שתי התפיסות הללו. הוא ראה בזה מעין שרטוט בחלל בתלת ממדי, שכלל היפוך צדדים ופיסול של תנועה, תוך שמירה על החלל. כפָּסַל היו תמיד כל הפעולות הללו מרכזיות ומשמעותיות עבורו. מרגע שפיתח את השיטה הרבה לפסל בה וזו הפכה לסימן היכר מובהק שלו. הוא היה מאד מודע לעיוותים, לטעויות, לחוסר הצדק ולמציאות השסועה והכואבת של המדינה שבה חי ושמאוד אהב, ודיבר על כל אלה באמצעות האבן, הברזל, העץ והצבע ובטכניקות שבהן השתמש. ביצירותיו עוברות כחוט השני תחושות של תקווה וחזון לצד כאב ותסכול."בקטלוג התערוכה "מקום של כאב" (2007) כתבה אוצרת התערוכה נוגה מגדל כי "פסליו מדברים על עברנו הרחוק ומתחברים להווה העכשווי, על מלחמת הקיום שלנו בוורסיות שונות בהתאם לתקופה ולזמן. מירון, אמן אינטואיטיבי שעובד לרוב מתוך תחושות ופחות מתוך החלטה הכרתית, שפתו מטפורית וקונספטואלית. מירון מנסה לפענח באמצעים אמנותיים את מרכיבי המציאות הישראלית ונותן להם ביטוי ויזואלי. ב'זהות', פסל בצורת שבשבת שמשני צדדיה גזרי מתכת של פרופיל האמן, בפוזיטיב ובנגטיב, מירון מנסה להעביר לנו את תמצית זהותנו. לדבריו "הזהות שלנו נקבעת בין הפנים לחוץ והמתח ביניהם, השבשבת נושבת לפי הרוח וזהותנו עדיין מתנודדת לפי משב הרוח".
